באביב 1877, סלומה, אישה סודאנית שאך חודשיים קודם לכן שוחררה מעבדות בקהיר, נקשה על דלת זרה בכפר טירה שבנפת שכם. 1877 הייתה שנה משמעותית בהיסטוריה של עבדות במזרח התיכון. בחוזה שחתמה עם בריטניה, התחייבה מצרים להוציא מחוץ לחוק את הסחר בעבדים, ופתחה תחנות ברחבי המדינה שאיפשרו לעבדים ושפחות לקבל את חירותם גם ללא הסכמת בעליהם. אף כי בעלות על עבדים לא הוצאה מחוץ לחוק, הצעד זה שחרר באחת עשרות אלפי גברים ונשים שבחרו בחירות. עבור נשים כמו סלומה משמעה של חירות זו היה שחרור אל הלא נודע, במסע שיגלגל אותה למקומות חדשים וזרים כמו פלסטין העת'מאנית.
והנה דלת נפתחה, וסלומה סיפרה את סיפורה, קצרת נשימה, לאישה שעמדה בפתח: "הביאו אותי לכאן כדי למכור אותי לעבדות," היא אמרה, "אבל אני אישה חופשיה. נחטפתי בקהיר, והגעתי לכאן עם חמש נשים נוספות, ועומדים למכור אותנו כאן. חוטפיי שלחו אותי לקנות לחם, וניצלתי את ההזדמנות כדי לפנות אליך ולבקש את עזרתך." אמרה ועזבה. האישה שפתחה את הדלת מיהרה להזעיק את משטרת שכם, וזו יצרה קשר עם משטרת קהיר. במהלך משותף של שתי המשטרות נחשפה ונעצרה רשת הברחה שהובילה עבדים משוחררים ממצרים לנפות אחרות באימפריה העות'מאנית. את סיפורה של הרשת מצאתי בארכיון הלאומי המצרי בקהיר, בין אלפי תיקים אחרים שהעסיקו את המערכת המשפטית המצרית בעשורים שקדמו לכיבוש הבריטי.
עבדות וסחר בעבדים מעוגנים בחוק האסלאמי, אשר אפשר את שעבודם של לא-מוסלמים החיים מחוץ לתחום השלטון המוסלמי. תנאי זה הפך את סודאן – בשל קרבתה הגיאוגרפית למצרים – לכר פורה לחטיפה ולסחר בעבדים. הכיבוש המצרי של סודאן שהחל ב-1820 ונמשך שישה עשורים, הקל עוד יותר את ייבוא העבדים. במצרים עצמה, משפחות מוסלמיות, אך גם נוצריות ויהודיות, ואפילו קונסולים אירופאיים, קנו והעסיקו עבדים ושפחות.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, הפך הסחר בעבדים למושא לביקורת בינלאומית. מלחמת האזרחים האמריקאים שהסתיימה 12 שנה קודם לכן העצימה את ההתנגדות לעבדות וסימנה אותה כפרקטיקה לא מוסרית, וגם לא כלכלית. לא כלכלית – בשל המהפכה התעשייתית וירידת קרנן של מושבות הסוכר כמו ג'מייקה וברבדוס, ולא מוסרית – בהשפעת רעיונות הנאורות והאוונגליזם. וכך, לאחר סיום המלחמה וביטול העבדות בארצות הברית התמקד הלחץ הבין-לאומי בעבדות במזרח התיכון והביא בסופו של דבר לאותה אמנה אנגלו-מצרית באוגוסט 1877.
עוד לפני 1877, שחרור עבדים היה מצווה דתית. במקרה של סלומה, בעליה שחרר אותה כשהיה על ערש דווי, כדי לזכות במצווה זו טרם מותו. זמן קצר לפני שאלפי עבדים ושפחות שוחררו כמעט בבת אחת, סלומה מצאה את עצמה חופשיה, בחברה שעדיין רגילה הייתה לראות את רוב השחורים בקרבה כעבדים ושפחות. יתרה מזאת, שוק העבודה המצרי עדיין נשען במידה רבה על מערכת הגילדות ועל קשרים משפחתיים. לאישה שחורה שהובאה למצרים כילדה או נערה לא היו קשרים כאלה להישען עליהם עם שחרורה. מישהו שהכירה הפנה אותה למישהו אחר, שהציע לה עבודה בשכונה חדשה, עבאסיה, שעל גבול המדבר. כשהגיעה למקום המפגש, לא מצאה שם את המעסיק המובטח. במקומו המתינו לה בדואים שחטפו אותה ולקחוה לסיני, דרך אל-עריש. היא הושארה במערה בסיני במשך כמה שבועות, ומדי כמה ימים הובאה אישה נוספת, עד שחוטפיהן החליטו שנאספו מספיק נשים למשלוח. החטופות חולקו בין כמה סוחרים שנשלחו לאזורים שונים, וסלומה עצמה הגיעה לשכם. עוד היא ידעה לספר על שתי נשים מבוגרות שנרצחו בדרך, מפני שהאטו את הקבוצה כולה.
שיתוף פעולה בין תחנות המשטרה היה יעיל. כאשר הגיע לקהיר הדיווח משכם, קצין משטרה מיהר לקשר בין הסיפור לבין דיווח על נעדרת שהוגש בתחנה זמן קצר קודם לכן. הנשים שוחררו והוחזרו לקהיר, ואילו השותפים לרשת ההברחה נתפסו ברובם והועמדו למשפט. מקרה זה, וכן מקרים נוספים, הציבו את הסחר בנשים משוחררות על סדר יומה של המשטרה המצרית. צו ממשלתי שפורסם ב-1880 מנה את הסחר בנשים משוחררות כאחד האתגרים לפתחה של המשטרה.
מקרה זה מלמד אותנו, בראש ובראשונה, על ההשלכות המידיות של שחרור העבדים על נשים וגברים שהשתחררו מעבדות. כמו במקרה של ארצות הברית, עבדים ושפחות השתחררו לחברה שלא הייתה ערוכה לקלוט אותם. שוק העבודה היה פתוח בעיקר למי שכבר היה מחובר לרשתות קיימות, והותיר מעט מאוד מקום לאותם נשים וגברים שנותרו בשולי החברה. היסטוריונים של העבדות בארה"ב מפנים את מבטם יותר ויותר אל טראומת השחרור, שמסבירה את העובדה שחלק מהעבדים המשוחררים – וגם זה מוכר לנו מחברות אחרות – בחרו להישאר במשפחות ששעבדו אותם, לעיתים כעבדים ולפעמים כשכירים. הבית המשעבד היה עדיף עבורם על פני הלא נודע, ולעיתים תכופות לא פחות, על פני הנודע. יתרה מזאת, החברה המצרית שהתרגלה לראות שחורים כמשרתים, הותירה להם מרחב מצומצם מאוד לניעות חברתית. רשתות הברחה, כמו זאת שתוארה כאן, ניצלה את הפגיעות שלהם.
שנית, משטרת קהיר מספקת לנו דוגמא למאבק שנגע בנורמות חברתיות מושרשות, ולמעשה במבנה המשפחה המצרית עצמה. בעלות על עבדות לא הייתה נחלתם של עשירים בלבד, אפילו לא נחלתם של מוסלמים בלבד. שוק העבדים מוקם במרכז קהיר, וסוחרי העבדים היו גילדה מכובדת. כאשר סדר היום הגלובלי החל להשתנות, באמצע המאה ה-19, גם המדינה המצרית בחרה לשנות את סדר היום שלה ולהיאבק בסחר בעבדים. ניסיונות לאסור את הסחר במצרים התחילו כבר בשנות החמישים של המאה ה-19 וקצינים מצרים שהוצבו בסודאן נדרשו לעצור את שיירות הסוחרים במקום לגבות מהן מיסים. בשנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה, מושל מצרים בחר לשכור בריטים בעלי ניסיון אימפריאלי כדוגמת סמואל בייקר וצ'רלס גורדון, כדי להתמודד עם אוזלת ידם וחוסר נכונותם של אותם קצינים מצרים לעצור את הסחר. בקהיר, משטרה שהורגלה עד שנות החמישים לעצור עבדים שברחו ולהשיבם לבעליהם, החלה להגן עתה על נשים כמו סלומה כקורבנות סחר.
לפרשה זו ולהקשר ההיסטורי שיצר אותה יש השלכות והמשכים גם במאה העשרים ואחת. למשל, המסלול הזה, מסודאן דרך קהיר ובואכה אל-עריש לישראל/פלסטין, כולו או חלקו, שימש מסלול מעבר לפליטים ולסחר לא חוקי, על סוגיו השונים, עד בניית הגדר בגבול ישראל עם סיני. הונאה וחטיפה הן פרקטיקות הרווחות עד היום בסחר בבני אדם. גם היום, הן תולדה של תהליכים גלובליים שפוגעים ביכולתם של גברים ונשים להתקיים בארץ הולדתם ומובילים אותם להגר או להיסחר למקומות גיאוגרפים אחרים. בנוסף, יחסי מצרים-סודאן, והיחס של מצרים לפליטים הסודאניים שמגיעים אליה, רווי במורשת הזאת של עבדות, שנוכחת בזיכרון הקולקטיבי הנפרד והמשותף של שני עמים שכנים אלה. מעל כל אלה, עולה כאן שאלה לגבי היכולת לאמפתיה, החוצה גבולות אתניים וחורגת מעבר למובן מאליו החברתי: אישה שחשה לעזרתה של זרה מוחלטת, ומביאה בסופו של דבר לחשיפתה של כנופיה ולמעצרם של חבריה. המסלולים נותרו בעינם יותר ממאה שנים אחר כך, ושיטותיהם של המבריחים השתכללו. הנכונות לעזור לזרים ולחוש אמפתיה כלפיהם נותרו נדירות כשהיו.
