17 בדצמבר 1957, טהראן. חסן מיר-חוסייני רותח מכעס. כשהוא מובא בפני השופט בגין התחברות לא חוקית לרשת החשמל העירונית, הוא אינו הולך סחור סחור. האם לא הגיש בקשה להתחבר אל הרשת לפני זמן רב?! האם החברה הממשלתית לא אכזבה?! האם לא הייתה לו הזכות, לפיכך, לקחת את העניינים לידיו?! השופט לא מתרשם, ודן את מיר-חוסייני לשישה חודשי מאסר. אולם היומון הטהראני אטלאעאת מטה אוזן לקריאת ליבו של הנאשם ויש לו סיבה טובה: חמישה עשורים אחרי כניסת החשמל לאיראן, ועשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, תקופה בה גדל הביקוש לחשמל, אוכלוסייתה הגדלה של טהראן ובמיוחד המעמד הבינוני שלה, מבקשים בכל מחיר למצות את הפוטנציאל של החיים המודרניים. אטלאעאת מפרסם צרור מכתבים זועמים למערכת, פרי עטם של תושבי טהראן וגם תושבי ערי המחוז, שמתלוננים על ספקי חשמל ספציפיים ועל פקידי ממשלה. עם יותר מקורטוב של גזענות וגאווה פגועה, אטלאעאת תוהה מדוע אספקת החשמל של בירתה של איראן אמינה פחות מאשר זו של כפרים אפגניים רבים, שלא להזכיר את הבירות השכנות, כגון בגדאד, אנקרה וערים מערביות. לצד מכתבים ומאמרים מעיין אלו, פרסומות לשכונות חדשות, כמו טהראן פָּרְס, מקפידות להלל את רשת החשמל המודרנית שלהן. פרסומות למקררים משקפות אף הן את האתגר לחבר לחשמל עיר ענקית כמו טהראן, שאוכלוסייתה הוכפלה לשני מיליון בין 1950 ל-1960: "החשמל נותק, אך המקרר שלי עדיין עובד! ", קוראת עקרת בית מאושרת בפרסומת שלפנינו, משנת 1955.
פרסומת אמריקאית למקרר באיראן, 1955
היא לא נראית לכם איראנית? אתם צודקים. חברת סרוול, והפרסומת שלה למקרר המופעל בנפט, הייתה אמריקאית. אבל אי-אז בשנות החמישים של המאה שעברה, תושבי טהראן ואיראנים אחרים לא ראו בחשמל פררוגטיבה מערבית. הם הדגישו שחשמל הוא תנאי מקדים וסמל רב-עוצמה לחיים מודרניים: זוהי זכותם. כפי שניסח זאת מיר-חוסייני בקצרה: "בעולם של היום, בן אדם לא צריך לחיות עם פתיליה!" התחושה שאיראן צריכה להיות חלק מהעולם המודרני התבטאה בתחומים נוספים. בשנות החמישים, "החיים המודרניים" (שחשמל אפשר נגישות אליהם) היוו מנוע מרכזי לצריכת המונים מואצת, במיוחד ב"עולם הראשון", אבל גם בחלקים הסובייטיים והמזרח-אירופאיים של "העולם השני", וגם – באמצעות ייבוא גובר, עבור שכבות חברתיות מסוימות בארצות ה"עולם השלישי". החל מאמצע שנות החמישים ייבוא של מוצרי צריכה לאיראן, בעיקר מארצות המערב ובייחוד ארה"ב, הרקיע שחקים; יצרנים איראניים הגבירו תפוקה וירידים, תהלוכות ותחרויות צרכניות משכו המונים שהיו להוטים להשיג תהילה, לזכות בפרסים ולהשיג דוגמיות חינם. כאשר נפתחה בשנת 1957 חנות הכלבו הראשונה בטהראן, פורושגאה-י פירדאוסי, המונים צבאו על דלתותיה במשך שעות בציפייה לפתיחת הדלתות. רק כמה ימים לאחר מכן, נתפס בה הגנב הראשון.
איראן היתה דומה למקומות אחרים בעולם בהיבט נוסף: בפוליטיקה. במקרה האיראני, הפוליטיקה סבבה סביב החזרתו לשלטון של מחמד רזה שאה פהלאווי בשנת 1953, בעקבות הפיכה שארגנו שירותי הביון האמריקאי והבריטי, לצד מלוכנים איראניים. בשנים שלאחר מכן, כיסאו של השאה היה רעוע, והוא ידע זו. תגובתו לא הייתה פתיחת המערכת הפוליטית. נהפוך הוא: הקומוניסטים דוכאו ורק כמה לאומיים שולבו במערכת הפוליטית. בשלהי שנות החמישים אף נוצרו מפלגת משטר ומפלגת אופוזיציה, אולם אלו כונו בלעג "פפסי קולה" ו"קוקה קולה" – אותו הדבר בשמות שונים. במקום דמוקרטיזציה ביקש השלטון לייצב עצמו באמצעות הבטחה של חיים טובים לכל. כדי לתרגם רטוריקה זו למעשים התרחבה מעורבות המדינה בשוק החשמל, שהיה ברובו פרטי, והפכה לכוח דומיננטי בשנות השישים, ממש כמו במקומות אחרים. אולם למרות הרטוריקה וכמה ניסיונות ליישמה, המשטר לא מצא פתרון קסם לפער בין הביקוש לחשמל וההיצע המוגבל. בשנות החמישים ייבא המשטר מנועי דיזל צרפתיים ואמריקאים לשימוש בטהראן. ב-1961, סכר קרג', סכר הידרואלקטרי שנבנה על נהר באותו השם מצפון-מזרח לבירה, חובר אל רשת החשמל. הוא סיפק כמות חשמל השקולה לזו של שלושת מנועי הדיזל, והאגם רחב הידיים שייצר הפך עד מהרה למקום בילוי פופולרי עבור תושבי טהראן.
כמו חשמל, הסכר לא היה רק מפתח לחיים מודרניים. הוא סימן, ובאופן גרנדיוזי למדי, את מהותה של המודרניות. גם כאן איראן לא הייתה ייחודית. ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו קרא לסכרים "מקדשיה של הודו המודרנית": הוא השיב ביקור באתר הבנייה של סכר קרג' בעקבות ביקורו של השאה באתר הודי דומה. ארה"ב הייתה מפורסמת ברשות עמק טנסי שלה, שהיה גם הוא אתר פופולרי לביקורי נכבדים, והשפיע על בניית סכרים ברחבי העולם, כולל באיראן. גם הסובייטים בנו באותה תקופה תחנות הידרואלקטריות עצומות, והציגו אותן לראווה, גם בפני מבקרים איראניים, ככאלו המייצרות חשמל בשירות ההמונים: אכן, למלחמה הקרה היה מרכיב של צרכנות המונים. בשנות החמישים, עם זאת, טכנולוגיית ייצור החשמל החדשנית ביותר כבר לא הייתה סכרים, אלא כורים אטומיים. כמובן, האיראנים חזו בהרס העצום שהסב הגרעין ליפן בשנת 1945, ומכיוון שאיראן גבלה באתרי ניסויים גרעיניים במרכז אסיה הסובייטית, הייתה דאגה באיראן באשר לעננים רדיואקטיביים. לצד זאת, אנרגיה גרעינית הפכה להיות הגביע הקדוש של חיים מודרניים מונעי החשמל. למרות שאיראן החלה ברכישות רציניות רק בשנות השבעים, כבר בשנות החמישים הציתו את דמיונם של רבים דיווחים, בעיקר לגבי הכורים הגרעיניים הסובייטיים והאמריקאים, כמו זה שליווה את האיור הזה של "תחנת כוח גרעינית חדשה" בפנסילבניה, משנת 1958.
העניין שמגלה איראן באנרגיה גרעינית, לפיכך, אינו חדש. הוא אף לא התחיל במהפכת 1979, וגם לא בעשור האחרון לשלטון השאה. מקורותיו נעוצים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. האיראנים לא היו ייחודיים מבחינה זו: חברות אחרות בעולם היו מוקסמות מן האפשרויות הגלומות באנרגיה גרעינית בין אם השיגו אותה ובין אם לאו. אבל הרקע ההיסטורי המשמעותי ביותר לשיחות הגרעין העכשוויות בין איראן והמעצמות (5+1) הוא העובדה שכבר למעלה מחצי מאה, איראנים רואים בחשמל כזכותם, כאנשים החיים בעידן המודרני.
פרופסור סירוס שאייג מלמד היסטוריה חברתית של המזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון
